בחזרה לעמוד הקודם

נחום פצ'ניק סְנֶה חָרוּךְ כּוֹכָב רִאשׁוֹן מֵגִיף עָלָיו תְּרִיסִים כְּבֵדִים. כָּךְ, בְּאִטִּיּוּת, הָיוּ נוֹפְלִים עַל פְּרִישׁוּתוֹ הַנּוֹאֶשֶׁת הַלֵּילוֹת הַסּוֹדִיִּים. עַל גִּלְיוֹנוֹת שֶׁל קְלָף חָרַט שַׁאֲגוֹתָיו הוֹלְכוֹת וּמִתְעַצְּמוֹת מֵאַשְׁמוּרָה לִרְעוּתָהּ. חֹם דִּמְעוֹתָיו הָאֲצוּרוֹת חָתַם בַּקְּלָף הַחִוֵּר כַּשַּׁחַר הַמַּפְצִיעַ. וּבַיּוֹם, בְּחַדְרוֹ הַכֵּהֶה הַטָּמִיר, מוּל הָאָח הַפָּשׁוּט וּלְאוֹר הַלֶּהָבָה הַמְצָרֶפֶת, הָיָה מְבַטֵּל עַצְמוּתוֹ וְנַפְשׁוֹ לְגַמְרֵי. אֶחָד אֶחָד וּבְקֹר רוּחַ מְיַבֶּבֶת הָיָה מַשְׁלִיךְ, מְפוֹרֵר עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה וְאֶת הַלֵּילוֹת לְפִסּוֹת קְטַנּוֹת. לָבֶטַח מָכוּר הָיָה לִמְחוֹלוֹת הָאֵשׁ, לָרִצּוּד הַמְמָרֵק. עֵינָיו בּוֹעֲרוֹת וּפְקוּחוֹת מַמָּשׁ לְתַהֲלִיךְ הָאֲבַדּוֹן. שׂוֹרֵף מִלִּים שֶׁל נֶצַח כְּוִיּוֹת לִבּוֹ דַּרְגָּה גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה מְאֹד.

ֹ